פרק 1

 

 

הברד שירד יומיים בלי הפסקה סגר על המושבה והכריח אותנו להיות משפחה. תנור הנפט דלק בסלון, עליו הניחה סימונה קליפות לימון שיסתירו מעט את ריח הנפט שהתערבב בריח הלפת והחיטה שהיא בישלה. בין המטבח לחדר הכביסה סימונה ישבה וגיהצה כול מפית, תחתון וגופיה כאילו הם הולכים עכשיו לתצוגה ולא עומדים להיזרק מחר שוב לסל הכביסה. לידה בתוך כורסת קטיפה חנוט חלוק פרווה ישב אבא שלי אלי, בוהה בטלוויזיה שכבר שעה שידרה את הכתובית "סליחה תקלה". "תראי תראי את זה מונה, איזו בושה, שלוש טיפות וכול המדינה הזאת תקלה אחת גדולה" הוא צעק למרות שישב ממש לידה "ולמה לעזאזל הם היו צריכים להיכנס למקום לא שלנו, רק דם על אדמה שהיא בכלל לא של המדינה. איזו חרפה, איזו ממשלה, איזו מדינה כל שנה מלחמה זו מדינה תגידי לי את מונה אהה? " אלי המשיך לקטר לסימונה שגיהצה והתעצבנה. "אתה מה יש לך כול פעם להגיד משהו רע על המדינה שלך כאילו אתה בכלל מכיר משהו יותר טוב ממנה, אה? בא לך לחזור קזבלנקה?" היא צעקה וקמה להציץ שוב בחלון לראות אם במקרה האיש של בזק החליט להגיע דווקא אליה באמצע הסערה.

​

אחת לשעה הזזתי גם אני את הווילון לראות איך הסערה ממשיכה לצייר על המושבה. איך המים קופאים באמצע נפילה על האירוסים בגינה. הסתכלתי על ראש הגבעה שנראתה כול כך רחוקה, עננים שחורים נחו עליה כמו ערמת תלתלים. הכפור חלחל דרך החריצים בחלון לא זקוק לרוח שתדחוף אותו פנימה, הוא שרק אל כל פינה בבית הקטן שלנו. "את רעבה?" שאלתי בפעם השלישית את רונה אחותי שלא יצאה מהמיטה מאתמול בלילה. היא שנאה עכשיו את החיים שלה והכול באשמת הסערה שלא נתנה לה להיות עם החברים שלה, לרגע אחד היא לא ידעה להיות לבדה אחותי הגדולה רונה.  "אמרתי לך שאני לא רעבה" היא ענתה לתוך שמיכת הנמר שכיסתה את כולה "נו רונה תצאי כבר מהמיטה בואי כמו פעם נעשה פיקניק על הרצפה" הצעתי וקרצתי לה בעין עם השעורה שלא עברה לי כבר שבוע. היא לא חייכה "תסתכלי החוצה תראי כמה רוע. כול שנה כול שנה אנחנו בני ערובה של המושבה הבלתי נסבלת הזאת. שיטפונות, הצפות, סערות ואז קיץ. חום כבד שורף את השדות, בצורת, קדחת השחת, חרא בתחת יאללה מתה כבר לעוף מהמקום הנוראי הזה" היא צעקה כשהיא מביטה בי מביטה בה "מה יש לך רונה מה כול כך רע לך ככה? מצידי שיישאר ככה חודשים, שיעצרו החיים. שנישאר בבית עם האוכל והשמיכות והתנורים. בלי בית ספר, בלי שיעורים, בלי שאלות בלי הטפות, לא ככה רונה?" שאלתי. "לא. לא ככה" היא כעסה  "ברור שזה מה שתגידי,  כל חורף את מקבלת אישור להיות מה שאת רוצה להיות בעצם כל השנה. חולדת ביצה, חולדה שמסרבת לצאת החוצה.

הבית הזה הוא כול החיים שלך אוגי ברור שמבחינתך זו חגיגה אבל בשבילי זה חרא. גם ככה החיים פה הם לא בדיוק חוויה מסעירה, אנחנו תקועים מחוץ למפה, הזמן זז פה כאילו המחוגים עושים למישהו טובה ואין סיבה שנדבר שוב על הצורך של סימונה להצמיד אליה את כולם עם דבק הפחדה, אני מקווה שאת כבר מבינה מה היא עושה" רונה המשיכה כמו

 מדברת בכלל לעצמה. "אני בסדר גמור רונה, אמא לא כזאת גרועה, את מגזימה ולא אני לא בודדה את יודעת יש לי את.." ועוד לפני שסיימתי היא תקפה "שלא תעזי להגיד לי שיש לך את גבי, אין לך את גבי כמו שלי אין את יוני, שניהם לא שלנו".  לא העזתי לענות לה, יוני היה שטח אסור לדיבור במיוחד כרגע. אבל עלי ועל גבי ידעתי שהיא טועה, גבי היה שלי לסמוך עליו לעד. כמו שחלמנו מאז שאנחנו ילדים, אנחנו נסיים את התיכון ניקח את הכסף שחסכנו בכל הקייצים וניסע לטיול של לפני צבא. ניסע יחד לראות עולם. גבי יצלם תמונות יפות ואני אכתוב להם מילים  מצחיקות. אולי עבוד על סירת דייגים או נבנה בתים לעניים, אולי נמכור בדוכנים תכשיטים ופרחים. יחד נעשה את כל מה ששמענו וראינו בטלוויזיה ובעיתונים. "טוב צאי מזה אוגנדה כנסי" רונה הוציאה אותי מהראש שלי ומשכה אותי לתוך השמיכה שלה, היא חיבקה אותי חזק ושלפה מתחת לכרית ספר ישן עבה ומלא אוזניים מקופלות. "עכשיו שבי בשקט ותקשיבי" היא אמרה בקול הצרוד קבוע שלה והתחילה להקריא לי בלחש קטע מאמצע הספר. היא כל כך לחשה שהצלחתי להבין שמדובר על חבורת אנשים שיושבים במסעדה ובאמצע הבחורה לוקחת ביס מהמנה שלה הבחור ממולה בלי שום התראה דוחף יד מתחת לשולחן ישר לתוך תחתונים שלה והאישה ממשיכה לאכול תוך כדי שהיא משמיעה קולות של הנאה.

חצי שעה של הקראה מביכה ועדיין לא הצלחתי להבין אפילו בערך על מה הספר ונראה שגם את רונה הסיפור עצמו ממש עניין אלא רק מה שרטוב וגס בו. אבל מבחינתי רונה יכלה להקריא לי גם אנציקלופדיה. בשבילי היא תמיד הייתה הכי מעניינית ולא בגלל מה שהיא עשתה אלא רק בגלל מי שהייתה.  איך תמיד נראה שפחד לא חי בגוף שלה, איך תמיד מצאה דרך לעשות בדיוק מה שהיא רוצה בלי לחשוב מה יגידו עליה, האם יענישו אותה, האם היא תיפגע או תפגע במישהו סביבה. היא פשוט עשתה מה שהיא רצתה. כמה אהבתי אותה את אחותי רונה

 

בחוץ התחילו רעמים שנשמעו כמו יריות,  בסלון אלי מחא כפיים כשהסתיימה התקלה בטלוויזיה. סימונה הודיעה שתיכף הארוחה תהיה מוכנה. חשבתי למה אני צריכה להרגיש רע כשזה בעצם כל מה שאני צריכה, בבית עם אלי וסימונה ורונה שכבר כמעט איננה ומזל וכמובן הלוואי וגם רפי היה

רונה סגרה את הספר וגררה מתחת למיטה את ארגז המתכת הענק שלה. ערמות תמונות, מכתבים קשורים בגומיות, גזרי עיתונים, פתקים קטנים מקופלים, ניירות מסטיק מקומטים, כרטיסי קולנוע, ערמות על ערמות של דברים היו לה בארגז שהיא נעלה במנעול קטנטן, למה לסימונה לא היה שום כבוד לפרטיות שלה היא טענה וצדקה, סימונה לא האמינה בפרטיות בתוך המשפחה, לטענתה אלה בעצם סודות וסודות הם כמו תולעים עושים לך חורים חורים בחיים עד שהם מתפוררים

"זוכרת שסימונה חיפשה אותנו לאינדיאנים" שלפתי מהתיבה תמונה שלנו לבושות סרבלים תואמים עם שיער שזור צמות ארוכות "זוכרת כמה ימים אחרי זה עוד הייתה לנו פריחה מבדי היוטה  שהיא הביאה מהמחסן  של יהודה" רונה צחקה והוציאה עוד תמונה

 

"זוכרת שהיא חיפשה אותך לקוף וזכית במקום הראשון?" היא התגלגלה מצחוק ופרסה על הרצפה מניפת תמונות כמעט כולן שלה ובכולן היא יפה. השיער שלה גלש עד לכתפיים מכסה לה את הפנים המושלמות שלה, מתוכן בלט האף היווני של סימונה, אף של בעלי דעה. לא היה בי שום דבר שדמה לרונה ובכלל למי רונה דומה היה ויכוח קבוע אצלנו במשפחה. אימא שלי טענה שככה בדיוק היא נראתה כשהייתה צעירה ואבא שלי טען שאם הוא היה בחורה הוא היה נראה בדיוק כמוה, רק שתמונות ישנות של שניהם הוכיחו שלאף אחד מהם אין זכויות עליה, רונה הייתה יפה רק כמו עצמה.

"נו עכשיו תורך" רונה אמרה ושלפה את התיבה הקטנה מתחת למיטה שלי. "לא" צעקתי לה ודחפתי אותה חזרה "דיי נו אוגי אני יודעת שאת כותבת שם דברים בשבילו" היא אמרה תוך כדי שהיא מגלגלת את הלשון שלה "אני יודעת ששם את דוחפת את כל מה שאת לא מעיזה לחיות. יאללה מה את פוחדת תכניסי הכל למעטפה ושימי לו על יד הדלת שידע. שיגיד תודה" היא אמרה וניסתה שום לפתוח את התיבה שהייתה גם היא נעולה "אל תהיי טיפשה רונה" צעקתי לה "למה טיפשה? אני יודעת בדיוק איך עובד הראש מחסן הזה שלך." היא צרחה ומשכה אותי החוצה לכיוון המראה הגדולה שעמדה בפרוזדור. "תראי אותך, תראי כמה את מתוקה. מה את חושבת שאת לא שווה, לא שווה אותו? לא שווה את כל הבנות במושבה"

 

"די רונה" משכתי את עצמי מהמראה, "לא לא אל תזוזי אוגי" היא משכה אותי חזרה "הנה תראי בחיי שיש לך את הנמשים הכי חמודים בעולם כמו סיר פתיתים שהתפזרו לך על הפנים. ותיכף את תראי" היא אמרה ומשכה לי את החולצה של פיג'מה למעלה "תראי יש לך ציצים מתוקים ותיכף הם יהיו מהממים ותראי, תראי את השער הזה שלך בחיי כמו פוקסיה שהשתגעה" היא צחקה ועשתה לי מהשיער כביסה. "מה את עושה?" צעקתי עליה לא מבינה מה עובר עליה. אולי היא באמת צריכה קצת לצאת החוצה, בחיים היא לא החמיאה לי ככה ולמרות

שרציתי לכעוס עליה נתתי לה לעשות בי כרצונה,  נשארתי לרגע מסתכלת על עצמי במראה, אולי הלוואי ואפילו היא קצת צדקה

​

עדיין בפיג'מות הלילה שלנו ישבנו אימא שלי סימונה, אבא שלי אלי, רונה ואני סביב שולחן הפורמייקה. איש איש בכיסא הקבוע שלו למעט אחי רפי שעל הכיסא שלו נח מעיל הקורדרוי הירוק שלו למה חס וחלילה שלא

נדע יעמוד כיסא ריק של בן משפחה. כיסא ריק ולא משנה באיזו ארוחה היה אסור גדול מבחינתה של  סימונה שהייתה חברה ממש טובה של כול אמונה תפלה. המעיל ישמור לו על המקום עד שיחזור בשלום,  ככה היא האמינה ואל תשאלו למה

"אויי רפולקי שלי נשמה הלוואי וכול הגשם בעולם היה יורד רק עלי" סימונה פתחה את הפה איך שהתיישבה, "אוי אלי הלב שלי נשרף לי" היא הוסיפה ודפקה על החזה שלה, מבחינתה של סימונה לא היה יום שהיא לא נשרפה בו מבושה, מדאגה מעצבים או מקנאה. "אם זה היה תלוי בך סימונה היית קושרת אותו למיטה, אותו את רונה ואת הקטנה" אלי ענה לה באהבה. תמיד באהבה. "היא יכולה רק לחלום עלי, קדימה אמא תיכף תוציאי גם את המעיל שלי" רונה עקצה עמוק את סימונה בעודה בולסת צלחת מלאה במנת הלפת והחיטה המזוויעה שסימונה הכינה. "את מהיום שנולדת רצית כבר ללכת, אז קדימה תברחי. תאמיני לי את תחזרי ,כולם בסוף חוזרים" היא אמרה לדפנה את מה שהכי הטריף אותה. "הכי חשוב זה שאוגי בחיים לא תעזוב אותנו, זאת הסיבה שאנשים עושים ילד זקונים" סימונה חייכה אלי בזמן שהיא מוזגת גם

לעצמה עוד מנה

​

בסוף הארוחה בזמן שאלי כרגיל הודה לידיים הטובות שלה, סימונה חזרה ורטנה שנמאס לה לצאת לכרמלה השכנה כול פעם שהיא צריכה לצלצל לאחיה או לחכות לטלפון מרפי שלה. "נמאס לי בבזק הבטיחו לי

שיתקינו לי את הטלפון למה עכשיו אני אימא של חייל קרב בצבא ההגנה" היא אמרה ועצבנה את רונה. "את מוכנה להפסיק לדבר כמו עולה חדשה, מה זה בכלל חייל קרב? מה זה צבא ההגנה? בחייך סימונה" רונה צעקה וקמה בלי להרים את הצלחת שלה או להגיד תודה. מה אם הייתי לרגע רונה ואומרת לסימונה שהלפת שלה דוחה, שתפסיק להגיד בכל הזדמנות שלא אאעזוה אותה. אם הייתי מעזה לא להקשיב לה ורצה החוצה לסערה בלי מעיל בלי מטריה מה אם הייתי רצה החוצה בלי לשמוע אותה שוב אומרת את רוצה שיגידו עוד פעם אוגי התשגעה, תראו אותה. מה אם בתור התחלה רק לא ארים את הצלחת שלי אחרי ארוחה ואומר יפה תודה. רק המחשבה לעשות משהו מזה גרמה לי להרגיש רע. הרמתי את הצלחת שלי ושל רונה ואמרתי לסימונה תודה אלי חיבק אותי בדרך שלו חזרה לכורסת קטיפה שלו ונעצר בבהלה כשנשמעה מכה. "אלוהים ישמור אותנו סימונה רק שהרוח לא תיקח אותנו אתה". בפעם השנייה רונה קפצה בעצבים מהמיטה כשדלת שוב נבעטה בעוצמה ורצה אל הסלון. "מה קרה מה זה היה? סימונה צעקה. נעמדנו כולנו בשקט לרגע להבין מה זה היה, אלי עשה את מה שהכי שנא והנמיך את הטלוויזיה. הדלת שוב נבעטה זאת לא הייתה הסערה. "סימונה אלי, זה גיורא, תפתחו בבקשה" גיורא קרא בהיסטריה. אלי קם מהכורסא ורץ לעבר הדלת בזמן שסימונה כבר נפלה כמו גוויה על השטיח הפרסי שלה

גיורא מזכיר המועצה עמד בדלת בסרבל עבודה נוטף בשורה רעה, הוא עמד שם יודע שכולנו מבינים שהוא מביא אתו משהו שאף אחד לא רצה. כולנו עמדנו עצבניים סביב סימונה ששוב גנבה את הדרמה לעצמה

  ומי כבר אימא" רונה צרחה כשהיא דופקת ברגלים שלה על הרצפה וצעקה "נו כבר גיורא!" " זה לא רפי" גיורא פלט לחישה וכמו עשרה דליים של מים קרים שנשפכים עליה סימונה התמתחה ברגע לישיבה

"זה יוני" גיורא לחש והתיישב על הרצפה "טנק שלם עלה באש ויוני בתוכו הוא שרוף כולו אך עדיין חי" גיורא אמר ושיחרר מתוכו אנקה שנשמעה כמו עץ שנשבר לאדמה באמצע הלילה

הסתכלתי באלי ובגיורא וברונה שעמדה קפואה, העיניים שלה היו נעוצות בגיורא כאילו היא מנסה להבין אם הוא אמתי, הסתכלתי בכולם מחכה שמישהו יסביר לי מה זה שאני מרגישה. אף אחד לא הוציא מילה, זו הייתה הבשורה הכי קרובה לסוף העולם שאני מכירה, כזאת שגרמה לי להרגיש רע ורעה באותה נשימה. זה לא רפי אבל זה יוני, יוני של רפי, יוני אח של גבי הבן של מרסל ואדי,בן הזוג של ניל והסוד של רונה אחותי.  פחד שורף  התפשט לי בכל הגוף, הסתכלתי בסימונה שהמשיכה לשבת על הרצפה מחזיקה חזק בשולי שמלתה "אבוי לחיים של מרסל ואדי, אוי ואבוי על רפי שלי ועל גבי ונילי אבוי ואבוי לכולנו נגמור החיים שלנו" היא מלמלה ודחפה לתוכי כמו באגרוף עוד פחד שלא הכרתי. הסתכלתי על רונה אחותי היפה שאף אחד מלבדי לא ידע על הסוד שלה, הסתכלתי איך היא שחררה לאט את המשקוף שהחזיק אותה ובלי להוציא מילה יצאה יחפה עם פיג'מה אל תוך הסערה.